R. Eliyahu Mizrachi Bereshit 17 – ר' אליהו מזרחי בראשית יז‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן⁠־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶל⁠־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי⁠־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃ (ב) וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ (ג) וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל⁠־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃ (ד) אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃ (ה) וְלֹא⁠־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת⁠־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב⁠־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ (ו) וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃ (ז) {שביעי} וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת⁠־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃ (ח) וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת⁠־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ^א לְדֹרֹתָֽם׃ (י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כׇּל⁠־זָכָֽר׃ (יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עׇרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃ (יב) וּבֶן⁠־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כׇּל⁠־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת⁠־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן⁠־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ (יג) הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖^ב וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃ (יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יִמּוֹל֙ אֶת⁠־בְּשַׂ֣ר עׇרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃ (טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא⁠־תִקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃ (טז) וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃ (יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל⁠־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה⁠־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם⁠־שָׂרָ֔ה הֲבַת⁠־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ (יח) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑ים^ג ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ (יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת⁠־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ (כ) וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮^ד שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים⁠־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ (כא) וְאֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת⁠־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃ (כב) וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃ (כג) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת⁠־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כׇּל⁠־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כׇּל⁠־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כׇּל⁠־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מׇל אֶת⁠־בְּשַׂ֣ר עׇרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ (כד) {מפטיר} וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן⁠־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃ (כה) וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן⁠־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ׃ (כו) בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃ (כז) וְכׇל⁠־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת⁠־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן⁠־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א אַֽחֲרֶ֖יךָ ל=אַֽחֲרֶ֖יךָ בגעיה ימנית

^ב בֵּֽיתְךָ֖ ל=בֵּֽיתְךָ֖ בגעיה ימנית

^ג אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל=אֶל⁠־הָֽאֱלֹהִ֑ים בגעיה ימנית

^ד וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ =ל (למרות סימון הטעם כדי שיופיע אחרי האות למ״ד)
• ל-מקליד=וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ (ראו את הערת הנוסח בתחילת פרשת כי תשא [שמות ל,יב])

E/ע

הערותNotes

(א) אני אל שדי אני הוא שיש די באלהותי. שאיני צריך לזולתי כי כל מה שזולתי הם עלולים ואין קיומם אלא בעילתם ואני עילת כל העילות וכלם צריכי׳ לי ואני די באלהותי:
אף זה צווי אחר צווי. פירוש התהלך לפני וגם היה תמים וזהו שכוון רש״י ז״ל באומרו והיה תמים אף זה אחר כך חזר ופירש צווי אחר צווי הצווי הראשון שיתהלך לפניו ביושר ובאמונה כרמוז במלת לפני, והצווי השני שיהיה תמי׳ שלם בכל נסיונותיו שלא יהרהר אחריו:
ומדרשו התהלך לפני במצו׳ מילה שעל ידה תהי׳ תמים כו׳. ולא שהוא צווי אחר צווי: (ה) יו״ד של שרי נתרעמה על השכינה. פי׳ אף על פי שהרי״ש של אברהם היה משרת עם המ״ם במקום ארם שהיה אב של ארם כדאיתא בשילהי פ״ק דברכות ופרש״י לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור ועכשו שהיה אב לכל המון האומות היה ראוי להמיר הרי״ש בה״א לקרותו אבהם מ״מ הניח הרי״ש במקומו אף על פי שעכשו אין לו שום שרות כדי שלא יתרעם על השכינ׳ כיו״ד של שרי: (ו) ישראל ואדום. כי ישראל גוי אחד לא גוים בלשון רבים. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואיננו נכון בעיני שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו והוא איננו מקיים המילה וגם לא נצטוה עליה כמו שדרשו בסנהדרין כי ביצחק ולא כל יצחק אבל ישראל לבדם נקראו גוים ועמים וכן כתוב אף חובב עמים עמים הר יקראו אחריך בנימין בעממיך גם אחר הולדת השבטים כלם אמר גוי וקהל גוים יהיה ממך ונתתיך לקהל עמים עכ״ד: ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען איך יבשרנו בעת המילה על עשו שאינו מקיים המילה וגם לא נצטווה עליה אינה טענה כי לא יחוייב מהיות בשורת והפרתי אותך ונתתיך לגוים בעת ברית המילה שיהיו הגוים ההם ממקיימי המילה כי הנה בשרו גם בשורת ונתתי לך ולזרעך וגו׳ לאחוזת עולם ואין בבשורה הזאת ענין למילה אלא שכר המילה ויהי׳ גם זה שכר המילה ולא מענין המילה גם מה שטען וישראל לבדם נקראו עמים וגוים אינה טענה כי אף על פי שמלת גוים נאמרת על ישראל לבדו לא יחוייב שלא תאמר על אומות רבות ומאחר שאפשר שתאמר פה על ישראל ואדום למה לא נפרשנה על שתיהן ותהיה מלת גוים פה לאומו׳ רבות כמשמעה: (ח) ושם והייתי להם לאלהים. דאם לא כן והייתי להם לאלהים למה לי הרי כבר כתוב לעיל מיניה להיות לך לאלהים ולזרעך: (י) כמו להמול. שהוא דבק למעלה דאם לא כן יהיה צווי כמו הכון לקראת אלהיך וזה אי אפשר שהרי כתוב אחריו ונמלתם: (יא) אבל ימול לשון יתפעל כמו יעשה לכל מלאכה ואם האכל יאכל. שהוא הנימול לא המל את אחרים כמו ונמלתם שאם כן יחסר הפועל: (יג) שיש יליד בית נמול לאחד. דתרי קראי כתיבי כתיב ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף הרי שנימול לח׳ וכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנ׳ כספך סתמא דמשמע שנמול לאחד ואף על פי שלא עברו עליו שמנה ימים ללידתו ומסתברא דיליד בית הנמול לח׳ הוא כשלקח שפחה מעוברת וילדה בתוך ביתו וכ״ש כשנתעברה וילדה בתוך ביתו שהוא בכלל ימול לכם כשלכם ויליד בית הנימול לאחד הוא כשלקח שפחה לעובריה ונתעברה בביתו וילדה שאין לו בגוף השפחה כלום או כשלקח שפחה שלא להטבילה או כשלקחו שנים שפחה אחת מעוברת זה השפחה וזה העובר שכל אלו אינם בכלל ימול לכם כשלכם כיון שאין לו קנין בגוף השפחה או שאינה טמאה טומאת לידה ונמולים לאחד פירוש אף ביום לידתם: (יד) כאן למד שהמילה באותו מקום. ב״ר דאם לא כן זכר למה לי וכי יש ערל נקבה:
ונכרתה הולך ערירי ומת קודם זמנו. כדמשמע מההיא דפרק הבא על יבמתו דפריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי שפירושו כיון דכתיב ביה כרת וכרת בכל מקום הוא הולך ערירי ומת קודם זמנו למה נכת׳ בה ערירים ימותו דאי כפי׳ ריב״א שאמר שאינו נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי א״כ מאי האי דפריך ערירי׳ דכתי׳ בדודתו למה לי אי משום דמאשת אח שמעינן ערירי בכל העריו׳ כדפי׳ ריב״א ה״ל לאקשויי ערירי דאש׳ אח למה לי דכתי׳ לבסוף דמדודתו שמעינן ערירי בכל העריות ופי׳ ומת קודם זמנו שאינו מגיע לס׳ שנה שהוא מיתת כל אדם כדאי׳ בשילהי מועד קטן רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עבד יומ׳ טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א״ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי ידע מר דאמרינן התם מת ביום אחד מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת אבל בירושלמי אמרו דכרת אינו מגיע לנ׳ שנה ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו׳ וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו פי׳ אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם נ׳ שנה וכ׳ אל תכריתו משמע דכרת היינו שמת קודם נ׳ שנה והוא חולק עם הגמרא שלנו וא״ת לרש״י ז״ל שפי׳ הכרת שהולך ערירי ומת קודם זמנו הוה ליה לאביי למימר נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר דעדיפ׳ טפי דאפי׳ מכרת דשני לא נפק כל עוד שבניו קיימי׳ ומדלא קאמר הכי ש״מ שגם הוא סובר דנפק ליה מכרת דשני אעפ״י שבניו קיימי׳ כבר תרצו התוספות שלא היו לו בנים קטנים דדוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולי׳ דהשתא מצינן לתרוצי נמי ההיא דפרק בתרא דמ״ק דאמרינן מת בנ׳ שנה זו היא מיתת כרת ופרש״י מנ׳ שנה ולמעלה והיינו כדרבה דאמר מנ׳ שנה ועד ס׳ שנה זו היא מיתת כרת והאי דלא חשיב להו משו׳ כבודו של שמואל הרמתי שמת בנ״ב שנה שקצר הב״ה את ימיו שלא יראה במיתת שאול וקרי ליה למיתתו של שמואל כרת אעפ״י שהיו לו בנים שנ׳ ויהי כי זקן שמואל ולא הלכו בניו כו׳ דמיירי בגדולים: (טו) שרה לי. פי׳ לאומתי כדאיתא בשילהי פ״ק דברכות בתחלה נעשת שרה לאומתה ולבסוף נעשת שרה לכל האומות ופרש״י שרי לשון יחיד משמע שרתי: (טז) שחזרה לנערותה. דאם לא כן מאי וברכתי אותה ואחר כך וגם נתתי ממנה לך בן אי זו היא הברכה הקודמת לבן זו היא חזרת נערותה:
בהנקת שדים. דאם לא כן מאי וברכתיה אחר וגם נתתי ממנה לך בן אי זו הוא הברכה המאוחרת לבן היא הנקת שדים:
כשנצרכה לכך כו׳. דאם לא כן מאי קמ״ל והלא סתם יולדת יש לה הנקת השדים וכ״ש זו שחזרה לנערות׳: (יז) ויש תמיהות רבות שהן קיימות. שאינן באות להכחיש הענין דומיא דהשומר אחי אנכי המן הסלע הזה נוציא לכם מים אלא קיימות בלתי מכחישות דומיא דהנגלה נגליתי הרואה אתה אף זו היא קיימת שהוא מאמת בלבו שלבן ק׳ שנה כמוני יולד דאל״כ למה לא הקפיד הב״ה עליו על הצחוק שלו כמו שהקפיד על הצחוק של שרה אבל מה שכתב אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהב״ה עושה לי מורה שגם זה מאותן שבאות להכחיש הענין הוא כמו השומר אחי אנכי שהרי כפי הפי׳ הזה התימה הזה אינו נופל אלא על האחר שאצל האחר לא בא אלא להכחיש שלא יתכן לשום אחד שיוליד בן לבן מאה שנה ואם כן גם זו מהכחישות היא ולא מהקיימות אבל גבי שרה שפי׳ ואם שרה הבת תשעים שנה היתה כדאית שתלד אתיא שפיר ששם ודאי היא מהמקיימות דאם לא כן היה מקפיד השם עליו על זה:
ואף על פי שהדורות הראשונים היו מולידים בני ת״ק שנה בימי אברהם נתמעטו השנים כו׳. לא הבינותי דבריו בזה כי אף על פי שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומ׳ עומדת שלא היה לו לתמוה על זה כי יחס הק׳ אל הקע״ה שהם שנותיו של אברהם הוא כיחס הת״ק אל התתק״נ שהם שנותיו של נח בקרוב ועוד שלא הוליד בן ת״ק שנה אלא נח לבדו שנסתם מעיינו כדי שלא יוליד בנים שאינם הגונים ויהיו יותר מבני ק׳ שנה ויתחייבו כלייה כדכתב רש״י שם ואין להביא ממנו ראיה להקשות לאברהם על שתמה ואמר הלבן ק׳ שנה יולד וגם מצא ולמד אין ראיה כי השלשים והשבעים תחלת הולדתן היו אבל סוף הולדתן דכתיב בהו ויולד בנים ובנות אפשר שהיו סמוך למיתתן שהיו בני ר׳ שנה ואברהם אבינו ע״ה לא היתה תחלת הולדתו בהיותו בן ק׳ שנה עד שיתמה שהרי בהיותו בן פ״ו שנה כבר הוליד את ישמעאל ואלו היתה שרה נותנת לו את הגר שפחתה קודם זה היה מוליד בלי ספק והנה גם אחר היותו בן ק״מ שנה הוליד עוד שבעה בנים זה אחר זה ואם כן מהו התימה הזה שתמה ואמר הלבן ק׳ שנה יולד עדיין הקושיא במקומה עומדת וכן הרי יעקב בן בנו שלא היו כל שנותיו רק קמ״ז שנה והוליד את יוסף בהיותו בן צ״א ואת בנימין בהיותו בן צ״ה שנה: (יח) איני כדאי למתן שכר כזה. לא שלא היה חפץ בבשורת לידת יצחק כפי המובן מתשובת אברהם על זה:
יחיה לפניך ביראתך. דאם לא כן לפניך למה לי ומאי לפניך והרי כאן שתי בקשות האחת שיחיה והשני שיחיה ביראתו דאם לא כן יהיה לפניך מיבעי ליה והשם לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה ואמ׳ שמה שהבטחתיך משר׳ אקיימנו וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה שמעתיך אבל הבקשה השנית שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה לא הוצרך להשיב לו או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה ולכן מה שטען הרמב״ן ז״ל על דברי הרב ואמר ואיננו נכון בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך אינה טענה: (כ) כמו נשיאים ורוח. בראשית רבה דאם לא כן למה שינה לקראתן נשיאים ולא שבטים כבני יעקב שהוא מלשון גבורה או שרים וראשים ואלופים כמנהג הכתוב בכל מקום: (כב) לשון נקייה כלפי שכינה. לומר בלשון על דאם לא כן ויעל אלהים מאת אברם מיבעי ליה וכל זה אינו אלא לפי פשוטו אבל לפי המדרש.
למדנו מכאן שהצדיקים מרכבתו של מקום. פי׳ כל הצדיקים שהן בלי יצר הרע אף כי בעפר יסודם נקראים מרכבתו של מקום כמו שנקראים השמים העליונים מרכבתו רוכב שמים בעזרך לרוכב בשמי שמי קדם ומפני שלא מצינו בשום מקום שהצדיקים מרכבתו של מקום רק באבות שנאמר ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים והנה ה׳ נצב עליו לפיכך אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה אעפ״י שהדבר שוה בכל הצדיקים דאם לא כן מאי שנא הני מכל הצדיקים שבעולם ולכן מה שטען הרמב״ן ז״ל על דברי הרב ואמר אבל לשונם בבראשית רבה האבות הן הן המרכבה אינה טענה: (כג) וימל לשון ויפעל. מבנין הקל שמל את אחרים: (כד) בהמולו בהפעלו. מבנין נפעל, שקבל המילה, כמו בהבראם לשון נפעל שקבלו הבריאה: (כד-כה) הוזקק לחתוך הערלה ולפרוע המילה. ב״ר דכל אתין וגמין רבויין ואע״ג דאמרי׳ בפ׳ הערל אמ׳ רבה בר ר׳ יצחק אמ׳ רב לא נתנה פריעה לאברה׳ אבינו שנ׳ ושוב מול את בני ישראל שנית מכל מקום קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה אפי׳ עירובי תבשילין כדאית׳ ביומ׳ אבל מצות מילה לא קיימה עד שנצטווה בה משום דיודע היה שעתי׳ להצטוות עליה ואז יהיה מצווה ועושה שהוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה כדאיתא בקדושין ועוד שאז יהיה קדוש השם בקיום המצוה הזאת יותר ממה שהיה מקיי׳ אות׳ מעצמו מפני שעם הצווי נודע לכל העולם שכדי לקיים צוויו ית׳ מל את עצמו ולא חשש מכל ליצני הדור שהיו מלעיגין עליו לומר ראו זקן זה שהוא בן ק׳ שנה רוצה לחתוך את ערלתו מפני ציוי השם ואינו חושש לא לצערו ולא לבושתו ואלו היה מל את עצמו שלא בצוויו ית׳ היו אומרים עליו שעל פי הרפואה עשה מה שעשה כי אולי חולי היה לו באותו מקום ורפואתו אינה אלא בחתיכ׳ בשר ערלתו א״נ הא דדרשו מרבויא דאת לפריע׳ אתיא כאידך דרשא דב״ר דדרשו גבי המול ימול מילה ופריע׳ ופליגא אההיא דפ׳ הערל: (כו) שמלאו לאברהם צ״ט ולישמעאל י״ג נמול. שאם לומר שבו ביום עצמו שנצטוה נמול הרי כבר אמור וימל בעצם היום הזה ופירושו שמלאו מיום אל יום וכדר׳ יהושע דאמר בניסן נולדו האבות ואע״ג דקי״ל כרבי אליעזר דאמר מתשרי מונין שנות נח ושנות הדורות דת״ר חכמי ישראל מונין למבול כר׳ אליעזר ופרש״י למבול כר׳ אליעזר דמנין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות מונין מתשרי תחלת השנים מכל מקום לשאר מילי דר׳ אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו האבות לא פסקו חכמי ישראל כמותו שהרי בהדיא אמרו ולתקופה כר׳ יהושע וכן פרש״י חכמי ישראל מונין למבול כר׳ אליעזר מנין שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות מונין מתשרי כרבי אליעזר תחלת השנים שלהם ולאו משום דס״ל בתשרי נברא העולם אלא בתשרי ר״ה לשנים ובניסן נברא העולם כדקתני ולתקופה כר׳ יהושע כשמונין תקופת החמה והלבנה מונין מניסן לומר שבניסן נבראו וכיון דחכמי ישראל אינן סוברין כר׳ אליעזר אלא במנין השנים בלבד אין לקחת ראיה מזה בשאר מילי דר׳ אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו האבות שהרי הם סוברים שבניסן נברא העולם כר׳ יהושע והה״נ י״ל שהאבות נולדו בניסן כר׳ יהושע והא דמצלינן האידנא בר״ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כבר תירץ ר״ת דק״ל כרב עינא דפריך משוה יובל לר״ה ומוקי לה דלאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעש׳ דין שהעולם נידון בו או להתקיים או לא שזה שייך נמי ביום הכפורים של יובל דהוקש לר״ה ואע״ג דמשני ליה לרב עינא שפיר לא הדר ביה א״נ בתשרי עלה במחשבה לבראו׳ ולא נבראו עד ניסן ודכוותה אשכחן בפ׳ עושין פסין גבי אדם שעלה במחשבה לבראת שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד כדכתבו התוספות ומעתה מה שטען הרמב״ן ז״ל על רש״י ז״ל שאמר בעצם היום הזה שמלאו לאברהם צ״ט ולישמעאל י״ג נמולו ואמ׳ מה טעם להזכיר זה ועוד שאי אפשר זה שכבר הסכימו לדברי ר׳ אלעזר שבתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו האבות ובפסח נולד יצחק והכתוב אומר למועד הזה בשנה האחרת והוא כתב בפרשת וירא כי היתה הבשורה בפסח ולפסח הבא נולד יצחק אינה טענה שלא הסכימו חכמי ישראל לדברי ר׳ אליעזר אלא במנין שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות אבל בבריאת העולם כר׳ יהושע סבירא להו דאמר בניסן נברא העולם כדקתני ולתקופה כרבי יהושע וכן כתב גם הסמ״ג דק״ל לתקופה כר׳ יהושע דאמר בניסן נבר׳ העולם ביום הראשון ובתחלת ליל ד׳ נתלו המאורות כו׳ וכיון שכן איכא למימר דהה״נ לידת האבות בניסן היתה כר׳ יהושע: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון